עוד פעם הזום הזה נכנס לנו לחיים
מלחמה, מבצע, טילים, לא משנה איך נקרא לזה, אנחנו נשארים בבית מול המסך. זה הופך את החיים –
בפגישה פנים אל פנים אני רואה את כל האחרות והאחרים מולי, אני לא רואה את הפנים שלי, אני מדמיינת איך אני נראית ומסתדרת עם זה יופי, ככה אני מתנהלת כל החיים בעצם, בלי לראות את הפנים שלי.
אבל בפגישה בזום אני רואה קודם כל את הפנים שלי, וזה מפתיע, מרתיע, מביך, לא נעים… אני שומעת מלא תגובות על הקטע הזה שבמקום לראות את הפנים של האחרים בלבד, אני רואה את הפנים שלי, ואני מבינה שככה רואים אותי.
איך אנחנו רואים אותנו
אני הרבה יותר ביקורתית כלפי עצמי כשאני רואה את הבעות הפנים שלי, אני מגלה על עצמי דברים שאולי לא רציתי לגלות, כמו ההיא שדומה לדודה שושנה שהיא לא אוהבת, או זה שמזיז את זוית הפה למעלה כמו דוד חיים שמעצבן אותו, או אחרת שהתאורה מדגישה את הקמטים שלה והיא נראית לעצמה הרבה יותר זקנה ממה שבאמת… אנחנו לא אוהבות או אוהבים את זה, אבל אין לנו ברירה, עכשיו יש מלא זום בחיים שלנו.
לכל זה מתחבר מתח, דאגה, או סתם עייפות מצטברת, זו תקופה שמשפיעה עלינו ולא לטובה. אז אנחנו רואים אותנו גם עם נסיון להסתיר את ההבעות שפתאום ראינו עלינו, וגם את השפעות מצב הרוח הסביבתי, וזה מכווץ, מותח, לא נעים.
אפשר לשחרר?
כן, אפשר לשחרר. לא באופן מודע לגמרי, כי אי אפשר לשחרר את המתח לגמרי כשהוא כאן, אי אפשר להיפטר בכמה שניות ממה שיושב לנו בהרגלים כל החיים, אבל כן אפשר לשנות את התנועתיות ממש בקלות, להכניס לתוך הכיווץ החיוני והפנימי הזה תנועה הפוכה, מגוכחת, נושמת, וככה לחזור קצת לנינוחות של פנים, ואולי אפילו נשפיע כך על השיחה עצמה, על המפגש שיהיה קצת יותר משוחרר ונינוח.
הנה מה שאני עושה ועוזר לי להתחיל את השידור בטוב
אני בוחרת אחד מהתרגילים שיש בהם הרבה תנועה מוגזמת, התייחסות לנשימה, משהו שגם יצחיק אותי קצת ויגרום לי לחזור ולהרגיש טוב עם הפנים שלי, שיחזיר קצת תנועתיות למרחב שהים קפוא ומכווץ ודואג. אני עוזרת לחיוניות שלי לעלות לפני השטח, אני מוסיפה חיוך שמשפיע על הקול ועל הכל, ואז למרות המצב אני עולה לשידור עם הטוב של הפנים שלי, לפחות לעכשיו.