אתמול היה יום האהבה, וולנטיין, ופאום קלטתי שלא תמיד הרגשתי אהבה עצמית כשהתבוננתי בהשתקפות שלי במראה, במיוחד לא בשנים האחרונות. היו לזה כמה סיבות שלא בהכרח הבנתי, והיו כמה סיבות חיצוניות שאיפשרו לי להעביר ביקורת על עצמי באופן די נוראי (אם מישהו אחר היה חושב עלי מה שאני חשבתי – הייתי ממש שונאת אותו). בעיקר העייפות של הפנים, הקמטים שהתחילו להעמיק, הלחיים שהתחילו להגיע לסנטר… כל מה שהביא אותי להתחיל עם יוגה פנים.
לכן כשחברה טובה שלא ראתה אותי זמן רב (קורונה ושאר סיבות שמרחיקות אותנו מאיתנו) אמרה לי שאני יפה, שחל בי שינוי עצום מאז שנפגשנו, חשבתי שזו מקריות (מהיותי פולניה ידועה שלא מאפשרת למחמאות "לעלות לי לראש"), חייכתי במבוכה והמשכתי הלאה, אלא שהחיים בבת אחת סיפקו לי עוד כמה מקרים כאלו, שהראו לי איך שינויים מתרחשים. בשבוע אחד קיבלתי כמה פעמים מחמאות של יופי וסוף סוף הסכמתי לזרום עם המושג ולבחון אותו מבפנים, להרגיש איך אני מתייחסת ליופי הזה.
אז קודם כל זה כיף.
כיף לשמוע שאני יפה בעיני המתבונן/ת, שכך חשבו עלי כשהייתי בתיכון (ואני לא ידעתי) שכך אני מקרינה היום, והמושג יופי נתפס כמשהו חיצוני ופנימי כאחד. מאחר ומעט מאד בחיי קיבלתי פירגון של יופי, זה ריגש אותי, פתאום הבנתי שמתחיל להווצר שינוי שאפילו אני יכולה לראות.
אני אוהבת שינויים מהירים שאפשר לראות, שינויים איטיים מעייפים אותי, והנה אני חיה בתוך שינוי איטי ומשמעותי, אותו אני רוצה לחלק ולתת כתובנה מאירת פנים ועיניים, שינוי של חיוך.
להחזיר את החיוך לפנים
הדבר המשמעותי ביותר ששיניתי בחיי מאז שהתחלתי לתרגל יוגה פנים הוא החזרת החיוך לפנים, והחזרתי אותו מתוך מודעות ברורה שהוא אולי נשאר פנימי בליבי, אבל נעלם מהפנים שלי בלי שאשים לב.
לקחתי לעצמי משימה לא כתובה להחזיר את החיוך לפנים של כולם, יש לזה מלא סיבות אבל העיקרית היא שהחיוך מחזיר את היופי קודם כל מבחוץ (הרבה יותר נעים לנו לראות אנשים מחייכים) ואיכשהו זה חודר פנימה.
יש לי כמה דרכים להפיץ את הבשורה העדינה הזו, התחלתי כבר בלי שתשימו לב, ועכשיו אני מגלה ומזיזה קדימה את החיוך הזה, כי בא לי להיות מוקפת באנשים שטוב להם טיפה יותר מקודם, בנשים שרואות עצמן יפות כפי שאני רואה אותן.
יוגה פנים מכילה תרגילי חיוך פרקטיים, אבל גם תרגילים שלעשות אותם זה מצחיק ומעורר גיחוך, משמח את הלב ומשנה מציאות. לאט אבל בטוח.
