מבחן של שעה
קודם כל חצי שעה שבה אני מעבירה שיעור לדוגמה בלי שיש באמת תלמידים מולי. אני מארגנת הכל בחדר בצורה אופטימלית, כמה מגדלים של ספרים אחד על השני והמחשב עליהם בתקווה שלא יקרוס, תאורה לא משהו אבל לפחות אני נראית בסדר במסך הזום, קצת מזיעה וקצת לחוצה ששום דבר לא יתנתק, שיהיה מושלם ככל האפשר (כלומר עם טעויות הגיוניות ופיספוסים טבעיים) ואז פומיקו פותחת את המסך ואני רואה את עצמי, כי היא בחצי שעה הראשונה רק מקשיבה.
חצי שעה העברתי שיעור יוגה פנים, היה משעשע לדבר לעצמי, היה מלחיץ לזכור כל מה שצריך, והיה לי ברור שאני עוברת בגדול את המבחן, כי התאהבתי ביוגה פנים ונכנסתי ישר פנימה בכזו התלהבות, שאין מצב שיהיה אחרת.
חצי שעה עברה ואני מול פומיקו שפותחת את המסך, איזה כיף סוף סוף לדבר איתה ישירות ולא עוד שיעור מול עשרות תלמידות. עכשיו זו השעה שלי ואיזו שעה נהדרת זו היתה – נתנה לי פידבק על העברת השיעור (אנקדוטה בסיום לגבי קהל ישראלי, צחקנו), כמובן הדגישה מה היה טוב ומה אפשר לעשות יותר טוב, החמיאה וחיזקה. איזה כיף לקבל כזה משוב.
שאלה אותי איזה ציון הייתי נותנת לעצמי, ואני מצטנעת ונותנת מספר נמוך משהו (נו, פולניה שכמוני לא יודעת לפרגן לעמי כמו שצריך) והיא נתנה לי על הראש ואמרה מספר גבוה בהרבה. ברור שהסמקתי מרוב מבוכה.
אחר-כך שאלתי כמה שאלות אישיות והיא פינתה עוד זמן והראתה לי מה אני יכולה לעשות, ונשארה לתרגל איתי את כל מה שאמרה כדי לוודא שאני גם הבנתי וגם מבצעת נכון. לא לפספס. איזה כיף לקבל כזה יחס אישי, וכמורה בעצמי אני יודעת כמה חשובה השיחה הזו כדי לתת אישור ללמד את הדרך שלה הלאה.
המבחן נגמר, השיחה נגמרה והיא מיד אמרה לי שעברתי, כי היא יודעת כמה מלחיץ המעמד וכמה חשובה התוצאה, הרי לא הייתי הולכת ללמד בלי האישור שלה ואיזה כיף שהוא התקבל.
איך היה ללמוד אצל פומיקו
5 וחצי חודשים של אטרף. מלא מלא מידע חדש שמתחבר לידע ישן ומשתלב נפלא. המון חומרים באנגלית, מלא מלל לתרגם (הפכתי הכל לעברית, יש לי מחברת עבה מאד). לאסוף תוכנות מתאימות, ליצור אתר ולהכניס לתוכו את השיעורים כדי שלא ילכו לאיבוד, ואז להתחיל לכתוב את מה שאני רוצה. כן, האתר הזה… ובדיוק בזמן הלימודים קרו כל הדברים הלא יאמנו שיכולים לקרות מסביבי, אבל לא הפסקתי. מלבד שיעור אחד שהפסדתי (וראיתי את כל ההקלטה מיד כמובן) בשאר התייצבתי בול בזמן, תלמידה טובה (חנונית), שאלתי, עניתי, הוספתי תמונות, הקלטתי, צילמתי… כל מה שצריך.
הייתי עם קבוצה של המון נשים שלומדות בזום (אפילו שאז עוד לא ידעו מה זה זום, הקורונה עוד לא היתה פה), רק אני מתכתבת שם מישראל, בתוך כל ההמון הרגשתי קוסמופוליטית לגמרי וסוג של חלוצה בתחום, מייצגת את ישראל בגאווה, מול מורה יפנית שגרה בארה"ב ועם תלמידות מדובאי, סוריה, אירופה, אוסטרליה, כל העולם בקטן על המסך, והכל מתאפשר וזורם.
מה אני הכי אוהבת אצל פומיקו
לצד הידע העצום היא לא מפסיקה ללמוד ולחדש, לפתח עוד את הדרך. היו דברים שאמרנו והיא התלהבה, לקחה לתוך השיטה. היו הבדלים בין החומר המוקלט מראש לבין השיעורים און-ליין כי היא כל הזמן מחדשת. מורה שפתוחה לרעיונות מהווה השראה לתלמידות שלה, אני התאהבתי.
אנקדוטה על קהל ישראלי
אמרה לי שזה לא נכון לתת לתלמידות לנסות יחד איתי את התרגיל בלי להראות קודם (ירד לי ניקוד על זה במבחן).
עניתי שזה פשוט לא הולך, לנו הישראליות אין סבלנות ואנחנו מיד מנסות.
אין דבר כזה – אני קודם מדגימה ואתן לא עושות כלום, אנחנו (כן, גם אני) מיד רוצות לנסות, תוך כדי ההדגמה
בשיעורים הראשונים אפילו ואמרתי – אל תנסו רק תסתכלו, אחרי זה ויתרתי.
אנחנו עם נפלא ומיוחד שקופץ ישר למים, למה לעצור את זה…
