זה החודש השני ואני חוזרת רגע אחורה, לרגעים שניסיתי להזיז את מה שקפא בפנים, את תחושת הכהות הזו והשיתוק החלקי לצד כל העשייה והפעילות המוגזמת.
הניגודיות היתה מוטרפת
להחזיק בפנים את הכל שלא יתפרק, לא לחשוב על מה שמזעזע את המסגרת, להתעלם מכל מה שאפשר, ומצד שני להיות עם אנשים שמחזיקים גם הם את עצמם וצריכים מישהו שיהיה שם בשבילם, עם כל הפתיחות, החיבוק, החיוך, החום ומה שאפשר לתת כדי לאפשר לחיים להמשיך ולפעום. בהקלטה שצילמתי יש רעשי רקע של אנשים שעושים וזזים ומדברים, של חיים שממשיכים לזרום. עמדתי על שטיח בפינת הילדים (ובצילום הראשון שצונזר כמעט מעדתי על ילד חמוד שעבר לידי ולא שמתי לב) מאחורי פינת הקפה עם הנשים המופלאות שתיפעלו הכל, עם אנשים שיכלו להיות לרגע באיזור כאילו נורמאלי ולתת ללב לשכוח לשניה.
קיפאון – אבל הפנים קפאו לי
ממש הרגשתי את זה, איך אני לא מצליחה להזיז את הפנים כמו שנאי רוצה. זו היתה תחושה מאד משונה ששיקפה לי את התקיעות שיש בפנים, ולא רציתי שהבפנים ינצח, אז הזזתי את הפנים.
ושיחרור
הלכתי לי במרחב ממשימה אחת לשניה וכיווצתי ומתחתי ככל האפשר, כדי לתת לפנים שלי תנועה לא הגיונית שתחזיר אותם למקום. נדמה לי שמה שקרה זה מין ניעור כזה כל פעם, שעזר לי לחזור למרכז שלי ולהמשיך בגמישות מחשבתית, כי עם פרצופים כאלו הדברים בפנים נפתחים גם.
הקשר בין הבפנים לבין הבחוץ מדהים אותי כל פעם מחדש.
הנה הסרטון שצילמתי אז, כשעוד היינו בתוך כל הבלגן של ההתחלה אבל קצת יותר להמשך, כשכבר אפשר היה להזיז את הפנים קצת יותר מקודם.
