יוגה פנים זה לעשות:
תרגילים, הזזה של הפנים, עם ידיים או בלי ידיים, עם מודעות, נשימה, גוף וכל השאר.
אבל לפעמים כשנמאס אז יוגה פנים פוגשת את הטאו במושג של "אי-עשייה", או מדוייק יותר – עשייה באי עשייה – Wei-Wu-Wei.
פעם הייתי קיבוצניקית במרחב בו העבודה היא מבחן המציאות לערך חיובי. אחר-כך הייתי אישה שחייבת 'לעשות' כדי להוכיח את יעילותה ונחיצותה לחיים. כל העשייה הזו הציפה את החיים שלי בעבר ושימשה מדד לאיכות ולשיפוט אישי וחברתי, כזה שהרגיש לי ממש לא נכון, אבל לא ידעתי על מה להצביע כדי למצוא דרך לשינוי.
לצד זה נחשפתי מגיל צעיר לפילוסופיות אחרות, מלא ספרים על המזרח, פנטזיות ורעיונות אחרים שלא קשורים למציאות, אחר-כך לאושו, לטאו-תרפיה (שיטת טיפול), לטאי-צ'י ועוד, ולרעיון של לעשות במידה הנכונה – לעשות בלי לעשות, בלי מאמץ.
לעשות אבל בלי מאמץ
קל להגיד אבל קשה להפוך להרגל, במיוחד בארץ המאתגרת שלנו, בתקופה הסוערת הזו, בתחושה שאם לא נעשה נהיה חסרי אונים, אבל אני בכל זאת מנסה להביא לכאן מסר שמתאים לזמנים רגועים, אולי כך יגיע הרוגע לפנים שלנו בלי שנרגיש, לפחות קצת יותר רגוע.
אי-עשייה היא עשייה במידה הנכונה, זה אחד הכיוונים אליהם אפשר לקחת את המושג, ולכן בסרטון הקצר הזה אני נותנת רעיון של עשייה במינימום עשייה, גם כי זה רעיון טוב, אבל בעיקר כי נמאס לי מהטירוף שמסביב שמחלחל לי פנימה, אני רוצה לנוח, אני רוצה שקט.