כולם נראים לי אותו דבר. זה הזוי משהו, כי אני עוסקת בתחום שבו כל אחת נראית שונה, לכל אחת יש משהו שמייחד את הפנים שלה, אבל אני כשלעצמי לא מזהה הבדלים. קוראים לזה "פרוסופאגניזיה", והשם המפוצץ מעיד על כך שאני לא מזהה את ההבדלים בפנים.
היום ניסיתי להמחיש למישהי איך זה מרגיש, ביקשתי ממנה לתאר לעצמה שהיא בתיאטרון בחו"ל, כולם נמצאים בכניסה, היא מן הסתם לא תזהה אף אחד. מאחר והסכימה איתי, אמרתי – ועכשיו תחשבי שאת אמורה לזהות את כולם אבל לא מזהה.זו הרגשה אחרת לגמרי, יש תחושת החמצה, ומעבר לכך אם אנשים מצפים שתכירי אותם ואת לא – זה כבר לא נעים.
כך אני מרגישה במרחב אנושי, אני לא מזהה אתכן, ולכן אתמול כשמישהי ניגשה וחיבקה אותי, חייכתי וחיבקתי חזרה ולא אמרתי כלום. ברוב הפעמים אני אומרת שאני לא מזהה ומספרת על המגבלה וכך הכל מתקבל בהבנה, אבל עם חיבוק זו כבר מחווה של היכרות יחסית, ולפעמים לא נעים (או מיותר מפאת קוצר הפגישה) "להודות" שאיני מכירה אותה.
מזהים אותי משמע אני חשובה
זו התפיסה הרווחת. אם מישהי זכרה אותי אחרי מפגש שאירע לפני כמה שנים, סימן שהשארתי בה חותם כלשהו, ואם היא באה להזכיר לי אז החותם היה לטובה, ולכן אני מקבלת שני חיזוקים למהות הפנימית שלי – גם השארתי חותם חיובי וגם זכרו אותי. אז כשאני לא זוכרת אף אחד זה משאיר תחושה לא נעימה, במיוחד אם היה אירוע שהשאיר חותם (ובטוח שהיה) ולמרות זאת אני לא מזהה את הפנים של מי שמולי. זה לפעמים אפילו מעליב, ואין לי ספק שהעלבתי לא מעט אנשים במהלך חיי, ולו רק כי חשבו שהתעלמתי מהם אבל אני פשוט לא זיהיתי אותם.
היום אני לא (בד"כ) מתביישת בליקוי שלי
אני מבקשת שיזכירו לי מאיפה אנחנו מכירים, ומיד מספרת שיש לי פרוסופאגנוזיה.
לרוב האנשים אין מושג על מה אני מדברת ומתרשמים מהמונח הרפואי הלא מוכר הזה כך שאני יוצאת אפילו משעשעת קצת והכל עובר בחיוך.
הקושי מתחיל כשמפגש מתחיל מיד בחיבוק או משהו אישי יותר, זורם לשיחה מלבבת כי אני מתחילה לזכור פרטים, אבל השם… לא זוכרת את השם, אז מתי שואלים מה השם? מתי זה עוד נכון לא לזהות ואחרי כן פיספסתי את הרגע וזה הופך להיות מביך?
אין לי תשובה על זה, יש לי הרבה סיפורים, חלקם מביכים מדי.
אז היום אני מסתכלת לנשים בפנים, רואה את כל הפרטים הקטנים והמיוחדים שיש לכל אחת, ועדיין:
- כל הקמטים נראים לי אותו דבר,
- כל השמות נמחקים והפנים מיטשטשות בזכרון,
- וכולכן יפות להדהים!!!
