המשפט הזה אומר מבחינתי הכל –
איך ממשיכים מכאן…
זו לא שאלה אלא אמירה, ולכן גם אין תשובה, כי כל אחד ואחת מוצאים את הדרך האישית שלהם, וגם הדרך הזו מתחלפת בכל רגע נתון לפי המציאות ההזוייה שאנחנו חיים בה, אבל מה שבטוח כרגע זה שממשיכים. נושמים. חיים.
אנחנו הרבה אחרי 7.10 ואני עכשיו מוצאת את המרחב האישי שלי בחזרה, אחרי התנדבות שעזרה לי להעסיק את עצמי ולהשתיק את המחשבות לפחות לחלק ניכר של היום, כאשר בתוך כל הפעילות היתה בי התפעלות עצומה ממה שקורה מסביב, מהנפש הגדולה שאנשים הביאו פנימה לתוך מרחב של צורך אנושי, ולפעמים היה לי קשה להכיל את האהבה הזו לצד הנוראות שבמצב.
כתבו על האיך הזה המון ספרים וסיפורים, אני מוצאת שיש לי דרך אחת בלבד והיא שלי, היא משתנה כאמור לפי המצב והמצב נע בין קיפאון מוחלט לבין עשייה מתונה, אז כשאני עושה יוצא משהו כתוב ומשהו מצולם ואת זה אני שמה כאן, עם משהו שכתבתי באותו זמן בערך:
ללכת עם עצב בלב, עצם בנשמה, כאב ופחד
להיות בין אנשים ולחייך כי זו התקשורת שצריך עכשיו. איך לחייך כשהפנים נופלות כל-כך עמוק לתוך הנשמה, איך להזיז את השרירים האלו למעלה כשאין אפילו אחוז אחד של תנועה שמרמזת לכיוון. אז עשיתי תרגיל כזה שמרים את זוית הפה, הזכרתי לפנים שלי תנועה של חיוך, וזה חדר לי פנימה. נתן לי כוח.
צילמתי את הסרטון של הפנים המצחיקות בהן אני נראית קצת כמו צפרדע, וחשבתי כמה זה טוב לעשות משהו פיזי כדי לדבר עם הנשמה שמתחבאת שם בפינה בשקט כדי לשרוד.
לא ממש האמנתי בזה, אבל כל פעם שהרגשתי איך הפנים שלי מתאבנות מכל הסיבות הנכונות, עשיתי פרצוף צפרדע וזה אכן עזר. הנה…