היא באה לסדנה השניה והיא רצתה תכל'ס. השתתפה בסדנה ועשתה מה שאמרתי, עד שהגעתי לתרגיל של עיסוי מצח והיא ממש התעצבנה עלי ואמרה שזה בעצם

שמחה נשמעת גם בשיחת טלפון – לא צריך לראות אותך כדי לדעת שיש לך חיוך על הפנים. אני מקשיבה לגלי צה"ל ולחטופות שחוזרות הביתה, אני שומעת

אחד הדברים שממש הפריעו לי זה קווי 11 למדתי את שם המקום הזה שבין הגבות כשלמדתי ללמד יוגה פנים, הבנתי שנתנו לו שם מעצבן וחסר

הקשר המפתיע בין תרגול יוגה פנים לרווחה נפשית (ובסוף – משהו אחר לגמרי אבל קשור…) כן, השנה החולפת העירה את המודעות לבריאות הנפשית שלנו ברמות

לא יאמן איך כאוס הופך לשגרה, פחד הופך לרגש יומיומי, הישרדות מתגלה כערך חשוב ונשימה חשובה עוד יותר.אנחנו מתרגלים למלחמה, כמה אפשר להיות על הקצה,

אנחנו כבר עמוק בתוך המלחמה וחלק מהדברים נכנסים לשגרה, כך שאני לא באטרף של לדאוג לאחרים או לתת מענה מיידי, יש לי זמן לחזור לעיסוקים

לעשות לאחרים נותן המון כוח. לפעמים אני שוכחת שככה מרגישים אחרים שעושים בשבילי, ככה שבתוך העשייה שלי לאחרים פתאום קלטתי את עצמי דואגת. המילה "דאגה"

סרטון בנוגע לחדות הראיה ועל קרוב ורחוק, ולא יכול להיות יותר אקטואלי ממה שקורה היום עם החזרת הנשים, טף, אנשים, כולם – ועם המשחקים שהישות

עוד קצת על החודש הזה שהיו בו כל-כך הרבה דברים אחרים מהיום-יום, כל-כך הרבה פעילות שמאפשרת לפרוק ולעשות, להיות ולחוות חיוניות לאחרים, העיקר לא את

בתוך הכאוס הלכתי לשלווה, הלכתי לים, לפוגג שם קצת עומס מיותר. שתיתי קפה של בוקר וחוויתי את הניגוד הזה של רעש מלחמה ברקע כל הזמן

כבר מלא זמן שאני רוצה לצלם את התרגיל הזה כמו שאני מתרגלת אותו מתחת למים במקלחת, אבל אני עושה חשבון לכל העולם אם זה נכון

זה החודש השני ואני חוזרת רגע אחורה, לרגעים שניסיתי להזיז את מה שקפא בפנים, את תחושת הכהות הזו והשיתוק החלקי לצד כל העשייה והפעילות המוגזמת.

המשפט הזה אומר מבחינתי הכל – איך ממשיכים מכאן… זו לא שאלה אלא אמירה, ולכן גם אין תשובה, כי כל אחד ואחת מוצאים את הדרך